המוות כמורה לחיים

המוות מרחף מעלינו כעובדה חמקמקה, שקופה, כמעט שקרית. אנחנו יודעים שאנשים מתים, אבל איכשהו אנחנו לא "אנשים". המודעות אל המוות יכולה להטעין את החיים במשמעות חדשה וחריפה מאי פעם.

המוות מרחף מעלינו ובתוכנו כעובדה חמקמקה, שקופה, כמעט שקרית. אנחנו יודעים שאנשים מתים, אבל איכשהו אנחנו לא "אנשים". כך, בעוד שה"אדם" הוא שברירי ובר חלוף, "אני" זה דבר יציב, נצחי, שונה. אנו מציבים את עצמנו כאי בודד אשר מורם מעל לים של לידה ומוות, מחוץ לשורה האין סופית של אנשים שחיו ומתו. לעומתם, אנחנו לא עומדים בתור למוות, אלא רק משקיפים עליו מהצד. תחושת המיוחדות הזו היא אחת הדרכים בהן רבים מאתנו נוקטים על מנת להתגונן מפני עובדת המוות.

אנו לעתים תכופות חושבים על מותנו כעל ניגודם של החיים, אבל שוכחים כי רק מתוך אי-קיום יכולנו להיוולד. הרי החיים תלויים בקיומו של המוות. למרות התובנה הזו, ותובנות פילוסופיות מסוגה, המוות הזה מאוד רחוק ממני, בלתי נתפס. כאן בדיוק נמצאת הבעיה שלנו – איך אפשר לגשת אל האין, אל הלא-כלום? אכן, על כך אומרים הרבה אנשים "כשאמות, אמות", או "מה יש לדבר על כך?".

יתרה מכך, אם אעלה את המודעות שלי למותי, עשויה חרדת המוות לגבור בעצמתה. אז מה הטעם בהתייצבות מול המוות, אשר תכלול התמודדות לא פשוטה מצדי? זו אינה שאלה קלה, והתשובה לה תשתנה מאדם לאדם. כאן אציע את זווית הראייה שלי.

נוכחותו של המוות בחיינו יכולה להטעין את החיים במשמעות חדשה וחריפה מאי פעם. דוגמא טובה לכך מעניקות לנו עדויות שונות של חולים ונוטים למות. רבים מהם מדווחים כי לאור המוות, המציאות התבהרה וחשפה בפניהם אפשרות היות שונה. במציאות זו, הדברים כולם – בין אם מדובר בפעולה טריוויאלית כמו קריאת ספר, התבוננות בעץ בגינה או בקשר משמעותי עם אדם קרוב – נחווים מבעד לתחושת פליאה והערכה מחודשת. המשמעות החדשה הזו איננה אינטלקטואלית בעיקרה, כי אם קיומית – היא לאו דווקא נעוצה בצבירת ידע חדש על עצמי או על העולם, אלא בחוויה של מפגש עדין, מפליא, חי ורגיש עם המציאות.

בהרבה מובנים, חיים אותנטיים מבקשים את ההיכרות עם המוות. לא היכרות פסימית, לא קבלה של טרגדיה, אלא היכרות אינטימית שהופכת כל רגע לרענן וחד פעמי. העולם מתעורר לחיים בשל זמניות המפגש עמו.

האם ביכולתנו לחוות זאת כבר עכשיו, לפני בואה של מחלה או סכנה קונקרטית? האם אפשר כבר היום להתחיל להתוודע אל המוות, ומכאן, אל החיים במלוא עצמתם?

כן ולא. נדמה לי שהחוויה הקיומית של הנוטים למות במידה רבה שמורה להם בלבד. התהום שנפערת לפתע בין קיום לאי-קיום הופכת את אפשרות המוות לאמתית מאוד, ולא ניתן ללמדה אדם אחר. אולם, זה לא אומר שאיננו יכולים כבר עכשיו להתחיל להתייחס אל המוות כאל מורה, ולא כאויב. סטיבן בצ'לור, בספרו "בודהיזם ללא אמונות", מציע את הדרך הבאה:

"מצאו מקום נוח לשבת, כך שגבכם יהיה זקוף, וגופכם יהיה יציב ומאוזן; עצמו עיניים והתבוננו בנשימה. הרגישו באוויר נכנס לנחיריים, מרחיב את הריאות ואת הסרעפת. עצרו, נשפו, תוך שאתם מכווצים את הסרעפת ואת הריאות. הרגישו באוויר חם יותר יוצא מהנחיריים. המשיכו בתשומת לב זו במשך עשר דקות כשאתם עוקבים אחר כל נשימה מתחילתה ועד סופה…. ברגע שהתודעה שלווה וממוקדת, הרהרו בשאלה זאת: "מכיוון שאין דבר ודאי מלבד המוות ומועד המוות אינו ודאי, מה עלי לעשות?"

הצעתו של בצ'לור היא פשוטה וסבוכה בו זמנית. היא מורכבת מפני שהיא מבקשת מאתנו להתייצב מול החור השחור בתודעתנו, מול האיום הגדול ביותר הרובץ מתחת לרמת המודעות שלנו. היא פשוטה כי היא אינה אומרת דבר חדש, בעודה מחזירה אותנו לנקודת ההתחלה: אנחנו בחיים עכשיו, הביטו.