כולנו בסירה אחת: אני לא לבד אחרי הכל

הסבל שלי, האהבה שלי, הפחדים שלי, אולי הם בכלל לא כל כך שלי אחרי הכל. הם היו פה מאז ומעולם, מאז שיש אדם. הם יהיו פה הרבה אחרי לכתי – מישהו אחר ישמח, מישהו אחר יכאב.

המחשבה שהעולם ימשיך להיות כפי שהוא גם לאחר מותי מציירת תמונה משונה. העננים ימשיכו לשייט להם בשמיים באותה נונשלנטיות, המים ימשיכו להשמיע את אותו צליל פכפוך בזרימתם, בבית בו אני גר היום יגור מישהו אחר, מישהו שאינני מכיר. בתוך כמה דורות וודאי לא יושמע עוד שמי על שולחן האוכל בחגים ובהתאספויות משפחתיות. יהיו לי צאצאים אותם לעולם לא אכיר. אולי לאחד מהם יהיו אף ועיניים דומים לשלי, ואיש לא יידע??

ומה עם התשוקות שלי, הפחדים שלי? אותם דברים שנראים היום כאלו שמרכיבים אותי, שהופכים אותי למי שאני? שאיפות, חששות, אהבות, שהיום נראים לי כל כך משמעותיים, הולכים להתאדות מבלי להשאיר סימן. גם אם יהיו לי עקבות בעולם, איש לא יידע לשייך אותן אליי, ממש כמו אותו בחור שיושב לשולחן החג – זה שדומה לי בתווי פניו – הוא בכלל יהיה טרוד בענייניו שלו.

ואיכשהו, כל זה יכול להוביל להקלה. הסבל שלי, האהבה שלי, הפחדים שלי, אולי הם בכלל לא כל כך שלי אחרי הכל. הם היו פה מאז ומעולם, מאז שיש אדם. הם יהיו פה הרבה אחרי לכתי – מישהו אחר ישמח, מישהו אחר יכאב. אולי בעצם כל מה שהגדרתי באמצעותו את השונות שלי, את הנפרדות שלי, הוא גם זה שמחבר אותי אל כל שאר בני האדם?

אשליית הנפרדות היא הונאה עצמית. אנו מדמיינים שאנו ישויות נפרדות, ללא שמש, אדמה, ירח, אוויר. כאילו שאנו נושמים מתוקף החלטתנו שלנו. חשבו על זה: עד כמה אתם מודעים לחוסר הנפרדות שלכם? מי מאתנו באמת מודע לכך שהוא נושם – נושם אוויר שמקורו אינו באוטונומיה פנימית, אלא בעולם?

למעשה, הבעיה מעולם לא הייתה עצם קיומם של רגשות ומחשבות מהסוג הבלתי נעים, הם חלק מלהיות בן אדם. כבני אדם לפעמים אנו שמחים, לפעמים עצובים, ולפעמים איפשהו באמצע. העצה הכי טובה שאי פעם קיבלתי כאשר הייתי עצוב הייתה: תהיה עצוב. כאשר אנו נותנים לעצמנו להיות מה שקורה באותו הרגע, ומוותרים על ההיאחזות בתחושה (רעה או טובה), אנו נוכחים בכך שהיא חולפת. זהו טבעם של תחושות, רגשות ומחשבות – לבוא וללכת.

אך בעוד שתחושות טובות או רעות באות והולכות, המקור לסבל המתמשך נטוע הרבה יותר עמוק מכך – באשליית הנפרדות. היא זו אשר מביאה אותי להאמין שאני אדם נפרד בעולם מנוכר, שאני לבד. נפרדות היא מצב קיומי מתמשך, שהופך לפילטר דרכו אנו סופגים את המציאות. הפילטר הזה מסנן עבורי את הסבל הכלל אנושי – את העובדה שכולם חווים אי נחת – ואני נותר בתא צפוף עם הסבל הפרטי שלי. שנינו לבד נגד העולם. מה הפלא, אפוא, שיש בינינו אשר הפכו את אי הנחת לאזור נוחות.

כל זאת לא אומר שניתן שלא לחוות אי נחת, אך השאלה איננה אם היא קיימת, אלא כיצד אני מתייחס אליה – כקניין פרטי, או כשטח ציבורי. במקום לחוש נפרדים בשל כאבנו, נוכל לטפח חמלה הרואה בכולנו שותפים לכאב, ולשמחה. בפתיחות הזו יש כוח ריפוי, שכן היא מפזרת את אשליית הנפרדות ומאפשרת לי לצאת מהתא הפרטי שיצרתי לעצמי. ובעצם, מה יותר מכאיב מבדידות?

אתם מוזמנים לנסות את התרגיל הבא:

מצאו מקום נוח לשבת בו. לאלו המורגלים במדיטציה, שבו בתנוחה זו. לאלו שאינם, ניתן לשבת על כיסא תוך השגחה על גב זקוף וכפות רגליים נוגעות ברצפה. קחו שלוש נשימות עמוקות, ולאחר מכן הניחו לנשימתם להסתדר בעצמה. התמקדו בנשימתכם במשך 5 עד 15 דקות, עד הגיעכם לריכוז בסיסי.

כעת, נסו למקד את תשומת לבכם בעובדה שהאוויר שנכנס לריאותיכם אינו מגיע מתוככם אלא מחוצה לכם. לאחר כמה דקות של תשומת לב לעובדה זו, הרחיבו את נקודת המבט: הוסיפו מודעות לכך שהאוויר שיוצא מריאותיכם יוצא החוצה אל העולם. הפנו את תשומת לבכם לתהליך בשלמותו – אוויר נכנס מהעולם ויוצא אל העולם.

הדגשה: מטרת התרגיל איננה "להיות אחד עם העולם", אלא, לחדור מבעד לתודעה הדואלית שלנו – יותר נכון לחשוב במובנים של "לא שניים" מאשר במונחים של "להיות אחד". תרגלו תוך התבוננות סקרנית ואובייקטיבית בתהליך הנשימה, לא מתוך שאיפה לאיחוד מיסטי.

#נפרדות #בדידות