אל עבר הערפל: אי ודאות כהזדמנות לצמיחה

לפתע נפערת תהום של אי ודאות בחיינו. פוטרנו ממקום עבודתנו, מערכת היחסים שלנו הסתיימה, משהו שחשבנו שהוא יציב, בשליטתנו, חמק מידינו ונותרנו לבד מחוץ לזרם. זוהי מיתה קטנה. וכמו אל מול פני המוות, הפחד מבדידות ומחדלון מוביל את המהלך הנפשי שבו אנו שרויים.

אנחנו כל כך לא מורגלים באי ודאות. מילדות חונכנו לתכנן את צעדינו בקפידה, להיות בשליטה; לסיים בהצלחה את התיכון, לבצע תפקיד טוב בצבא, לבחור תחום לימודים רלוונטי לעולם התעסוקה, להתקדם בסולם הדרגות בעולם המקצועי, לבחור בת או בן זוג, להקים משפחה. תהליך זה לא מותיר מקום ממשי לאי ודאות. אי ודאות נחווית כסטייה מנרטיב חיינו, ולכן, מתפרשת ככישלון.

מצד שני, או אולי מאותו הצד, ייתכן ויש בידינו להתייחס אחרת לתקופה של אי ודאות. מבלי לנטרל את הפחד הטמון בה, אפשר לראות באי ודאות כהזדמנות. מתי בחיינו יש לנו הזדמנות להסתכל על הדברים אחרת? בכך אין הכוונה אך ורק לבחינה מחודשת של תחום זה או אחר שמעסיק אותנו, אלא הזדמנות להסתכל על דרכו של עולם – ועל דרכם של חיינו. ההפסקה מזרם החיים המוכר מאפשרת לנו להרים את הראש ולהביט במים השוצפים. במבט-על נוכל לראות כי דבר בעולם הזה איננו קבוע, דבר איננו יציב. חיינו הם תהליך בלתי פוסק של שינוי, תהליך בו דברים נולדים, מתהווים, שוככים ומתים. אי ודאות איננה "בעיה", היא טבעו של עולם.

הניסיון לייצב ולקבע את המציאות הוא אשר גורם לנו לאי נחת, לעתים תכופות אף לסבל. זה כמו לנסות לעצור את זרמי הנחל באמצעות כף היד. זה לעולם לא יצליח, ותמיד יגרום לכאב. תודעת הקביעות מולידה סבל מפני שהיא מביאה עמה היצמדות ופחד. היצמדות ופחד הם למעשה שני צדיו של אותו המטבע, שכן הפחד לאבד הוא זה שמייצר את הלפיתה, והיא מאשרת אותו בתורה. אולם, הפרידה ממה שאני מדמיין כקבוע תתרחש באופן זה או אחר - או שהוא ילך ממני או שאני ממנו, אבל אנחנו ניפרד בשלב מסוים. זה לא הופך את האנשים והחוויות בחיינו לדבר מיותר שטומן בחובו רק כאב. למעשה, כאשר אני מוותר על ההיצמדות, ולו לרגע, אני יכול להבחין בשבריריות של זה הניצב מולי, ובאמת ולהעריך את קיומו הזמני והיקר.

תקופה של אי ודאות מזמינה אותנו לתרגול של ראיית הדברים כפי שהם. ההתנסות בחוסר ודאות כמוה התנסות אמתית בטבע הדברים. ללמוד לחיות ללא נקודות אחיזה מדומיינות, ללמוד להיות תהליך ולא תוצר מוגמר.